book-mockup-transparent-400px“לפני כעשרים שנה (1996) השתתפתי בסדנת הכתיבה של “הליקון”. הסדנה התקיימה במשכנות שאננים בירושלים בשישה סופי שבוע מרוכזים. אחד מהזיכרונות החזקים שיש לי מאותה סדנה הוא המראה הבא: חמישה עשר משוררים ומשוררות צעירים, ביום שבת בבוקר, רצים ריצה קלה בסמטאות משכנות שאננים. כל מי שקצת מכיר את עולם השירה ואת המשוררים יודע שריצה כזאת אינה חיזיון שגרתי.
האחראית לריצה היתה כותבת הספר הזה, אירית סלע. הריצה נועדה “לפתוח את הקול” לפני תרגיל בקריאת שירה בקול, על הבוקר. וכבר היה בכך שיעור: יש קשר בין השירה והגוף, בין השירה והנשימה. באופן סמלי יותר, חשבתי, לרוץ אל השירה – זה לקח טוב. היא, אכן, נוטה לברוח ולחמוק.
הספר מציע לקרוא שירה בקול, וזוהי הצעה נועזת, הגם שהיא נראית כמעט מובנת מאליה. כי איש כמעט אינו קורא שירה בקול כיום. אני תוהה האם השתיקה שנפלה על השירה לא פגעה במעשה הכתיבה עצמו, במובן זה שהיא פגמה במוזיקליות של השירה, באוזן של המשוררים, ובסופו של דבר לא הובילה גם להשתקה ולהחרשה של השירה בספֵרה הציבורית והתרבותית. מי שייענה להזמנת הספר הזה ילמד להפוך את המילים על הדף למשהו חי, רב ממדי, נוכח, נוגע, גופני. נדרש לכך תרגול, אבל התמורה גדולה, במיוחד אם הקורא מגיש את שיריו-שלו, אבל גם אם הוא קורא שיר של זולתו. בסופו של דבר, הפיכת הקריאה בקול להרגל טבוע תשפיע גם על כתיבת השירה על הדף, על השמיעה הפנימית של הקול הנכתב על הדף.
לספר הזה יש צד נוסף, שהוא הצד השני של מטבע הקריאה בקול. פרשנות שירה ללא קריאה בקול של השיר היא כמעט בלתי אפשרית, ובוודאי מוגבלת. מבחינה זו ספר זה יועיל מאוד למרצים ולמורים המלמדים שירה באוניברסיטה, בבתי ספר ובמקומות אחרים. אפשר כמעט להעז ולומר שקריאה טובה של שיר היא חצי מהבנתו, ולעתים יותר מזה. השירה היא דיבור, והבנתו מחייבת ביטוי נשמע. כל מי שניסה לקרוא שיר יודע שהדיבור בקול, במקרים רבים הוא ההסבר הטוב ביותר של השיר.
הספר הזה, אם כן, יכול לתרום רבות לכותבים (משוררים), לקוראים (קוראי שירה, מבצעי שירה מול קהל) ולפרשני השירה (מורים וחוקרים).
ואולי, מי יודע, יכול הספר גם להביא קוראים וכותבים חדשים אל השירה. אולי כמה מהם לא הגיעו אל עולמה של השירה מפני שלא קראו בקול, ולא שמעו שירה בקול כמו שצריך? אולי ספר זה נועד לא רק למשוררים ולקוראי שירה מיומנים, אלא למי שמעולם לא קראו שיר, מפני ששירה היתה נראית לו משהו סתום ושטוח?
הספר הזה יכול לפתוח מחדש פתח שהיה נדמה שכבר עברנו בו והוא מוכּר. אחרי אותה ריצת בוקר, אני זוכר, קראתי בקול את שירו של דן פגיס “אירופה, מאוחר”, המופיע גם בספר שלפניכם. הכרתי את השיר הזה לפני אותה שבת, כלומר – חשבתי שהכרתי. אבל משהו בנשימה, שלא לגמרי נרגעה מן הריצה, נכנס לשיר המוטרד הזה, והוא נולד בפי לגמרי מחדש. יש קול שמדבר בשיר הזה, ודיבורו התערבב לראשונה בנשימתי. קול בתוך קול. לא מסתורין גדול. ואולי בעצם כן.”
דרור בורשטיין

צילום: נטע אלונים, באדיבות בית ביאליק – עיריית תל אביב יפו

השיר כדיבור

שיר הוא דיבור חד פעמי, פניה של דובר לנמען. שיר הוא מעין פרטיטורה, וכל פרט ופרט בו מרמז לאופן שבו יש לקרוא אותו, מהמראה החיצוני שלו, דרך המבנה, זרימת קו המחשבה הנמצא מתחת לפני הטורים ובתי השיר, דרך פעולת הדיבור הספציפית שמבצע הדובר בשיר לנמענו, נקודת המבט של הדובר כלפי הדברים שהוא אומר ועוד…

על בסיס גישה זו פיתחתי שיטה להכנת שיר לקריאה ולביצועו בקול, דרך מימוש פעולת הדיבור של הדובר בשיר אל נמענו. שיטה זו התגלתה כיעילה גם כשלב בכתיבת השיר עצמו.

בוגרת החוגים לתיאטרון ולספרות באוניברסיטת תל אביב. מייסדת שותפה של עמותת “הליקון” לקידום השירה בישראל. עשרים שנות ניסיון בעבודה בתיאטרונים רפרטואריים. שותפה ליסוד כיתת השירה של הליקון במשכנות שאננים, ומייסדת ומנהלת כיתת השירה הערבית – עברית של הליקון בבית דניאל בזכרון יעקב.

מעבירה סדנאות לקריאת שירה ופרוזה על הבמה – למשוררים, למוסיקאים ולשחקנים [במסגרת עמותת הליקון, בבי״ס רימון למוזיקה ומהשנה גם בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב].

אירית סלע

מלאו את הטופס ונציגי הוצאת ‘עולם חדש’ יצרו עמכם קשר
או התקשרו אלינו – 03-6952350